“לתת יכול גם מי שיש לו מעט…”
סיגלית בתם של אהרון ויפה כהן היתה עדינה מאוד. למרבה הצער סבלה כל ימיה ממחלת אסטמה קשה שהגבילה אותה בתנועה ובעשייה וגזרה עליה איפוק ומשמעת עצמית ובמידה מסויימת גם בדידות…
תלמידה משקיעה וטובה, חביבה ומנומסת ועבור חברותיה היתה ללא ספק מודל לחיקוי מבחינת האחריות ושיקול הדעת.ההחלטה לצאת לשירות צבאי במצבה הבריאותי היתה שלה. היא עמדה על כך שלא להיות שונה, שלא להמנע מלעמוד בחובותיה כצעירה, וגם ידעה שתוכל לתרום בשירות ולהביא תועלת ואכן מפקדיה תיארו אותה כחיילת למופת. התגייסה ועברה טירונות חיל כללי וקורס משרדאות – תמלילנות והשתלבה בשירות, למרבה הצער, לזמן קצר.
תלמידה משקיעה וטובה, חביבה ומנומסת ועבור חברותיה היתה ללא ספק מודל לחיקוי מבחינת האחריות ושיקול הדעת.ההחלטה לצאת לשירות צבאי במצבה הבריאותי היתה שלה. היא עמדה על כך שלא להיות שונה, שלא להמנע מלעמוד בחובותיה כצעירה, וגם ידעה שתוכל לתרום בשירות ולהביא תועלת ואכן מפקדיה תיארו אותה כחיילת למופת. התגייסה ועברה טירונות חיל כללי וקורס משרדאות – תמלילנות והשתלבה בשירות, למרבה הצער, לזמן קצר.
בגלל ההתעניינות שלה בנושא המחשבים ומתוך מחשבה על הנצחתה בדרך אקטיבית ומתגמלת החליטו הוריה כי האנדרטה של סיגלית תהיה חדר מחשבים לתלמידי תיכון “מגדים” בכרמיאל (כיום תיכון “פסגות”), חדר זה בו צויין שמה של סיגלית הוא מרכז למידה פעיל לתלמידי ביה”ס הנחשפים לשמה ולזכרה של סיגלית.
משפחתה תרמה את אבריה של סיגלית למרכז ההשתלות הארצי ובמעשה אמיץ ונאצל זה הנציחה בוודאי את סיגלית בחייהם של אנשים, הנושאים בגופם את אבריה. הנתינה הנאצלת של הנערה שנלחמה לשרת בצבא התמזגה לתוך התרומה הייחודית הזו.
